באופן חד-פעמי אני מפרסמת פרק שני, פשוט הפרק הראשון, לטעמי, היה מעורפל במקצת ומעט לא מובן.
החלטתי שמהיום והילך(אם הסיפור יצליח כפי שאני מקווה)אכתוב את הפרקים בימי חמישישלישי. אני עדיין לא סגורה.
בנתיים, אממש את הבטחתי ואסביר לאן "נעלמתי". אתם מוזמנים לקרוא אם אתם מעוניינים או משועממים, ואם אתם פשוט משתוקקים לדעת מה עלה בגורלה של אליאנה(גיבורת הסיפור, להזכירכם)אתם מוזמנים לדלג לפרק. תהנו.
ההסבר שלי:
יש את הקטעים האלו שאתה מרגיש שמאוד קשה לך לכתוב.
את הדבר הזה מכנים "מחסום כתיבה", שפרושו אי-יכולת לסיים סיפור שכתבת, או פשוט שאתה תקוע באמצע ואינך יודע כיצד להמשיך.
אילו זו הייתה הסיטואציה אצלי, הייתי מעלה לבלוג שלי מודעה ובקשה לרעיונות, כפי שחלק מכם עושים.
אך הסיטואציה אצלי הייתה פשוט איומה. ישבתי מול המחשב במשך שעות, תיקתקתי, ניסיתי, ולבסוף מחקתי הכל, ולפניי נגלה רק דף לבן.
אז למה לא פירסמתי הודעת פרישה? כי ידעתי, שבשלב כלשהו אני אשוב, ובגדול. וצדקתי, עובדה שאני יושבת על הכיסא בעוד מוחי קוצף רעיונות בזה אחר זה.
אז אם ההסבר הזה לא משכנע לדעתכם, דעו לכם שהוא אמת גמורה. לדעתי, אני מעדיפה לומר את האמת מאשר לשקר ש"שכחתי את הסיסמא" או כל השטויות והתירוצים האלו.
ועכשיו, לאחר החפירה הארוכה הזו(בעצם, לא כזאת ארוכה..)אתם מוזמנים להנות מהמשך הפרקים והעלילות.
עיר הלהבות| פרק 2-כשפים, מהפכנים-
בר:
אצבעותיי נקשו בטיפוף על משטח המתכת העצום, המכונה גם בימים האלו 'מטוס'. ציפור מתכת אדירה המתנשאת לגובה. נחרת בוז מצאה את דרכה החוצה מפי, יכולתי להגיע, בדרכי שלי, מהר יותר.
מיסרון סלולארי גרם לידי להישלח באופן אוטומטי לתוך כיס מכנסי הג'ינס המשופשפים. נאנחתי. כבר מזמן שלא השקעתי כל כך על הלבוש שלי, בטח שלא על לבוש ששייך למאה המודרנית. מכנסי הג'ינס המשופשפים לחצו באופן בלתי-מוסבר על ירכיי ועל גופי, בד האריג הדקיק היה צמוד בחוזקה לגופי. הצעיף המלופף שנכרך סביב צווארי גרם לי להתעטש אין-ספור פעמים. המגע היחידי שהיה מוכר לי היה מגפיי הלבנות הארוכות שהצמידו אף יותר את הג'ינס לרגליי. האריג הדקיק כיסה את פלג גופי העליון ומעליו לבשתי את ז'אקט הג'ינס ומשקפי השמש האיכותיות שדאגו לכסות היטב את עניי הסגולות.
בתוך תרמיל הג'ינס האופנתי, כיביכול, שלי, היו חפצים שכלל לא היו שייכים למאה המודרנית, כולם מלבד האוזניות העל-חוטיות שלי, שנחו בתא הראשון, לצד האוכל והשתייה שדאגתי לארוז יומיים לפני כן. שאר החפצים היו שייכים לדורות אחרים.
הנחתי לשריריי העייפים לשקוע לתוך כיסא העור המרופד, אך מוחי המשיך לעבוד וסקרנותי נתנה בי את הכוחות להשאיר את עניי פקוחות. לא הטחרתי את עצמי לנסות לישון, בידיעה שכך או כך לא אצליח, כשהסקרנות ממריצה ומכריחה את גופי לעבוד גם במצב של התרפקות, וגם חששתי שמישהו יראה משהו שלא נועד לעיניו.
הסרתי את רצועות התיק התלויות מעל כתפיי, ופתחתי את הריץ' רץ' המרשרש. עניי הסגולות איתרו ללא קושי בחשכה את האביזרים השונים שהונחו בפנים. מעל לכל צצה לה פיסת בד סגולה. חיוך ערמומי התפשט על פניי, הייתה זו הגלימה והכאפייה השייכות ל'מסדר'. בלי זה אין כניסה, כביכול.
עניי רותקו לנופים שהשתקפו מבעד לחלון הזכוכית. הביניינים נראו כה קטנים כמבנים של נמלים קטנות.
החוש השישי הנדיר שלי, זה שרבים התעקשו שקיים, איתת לי שמישהו עומד להתיישב לידי. סובבתי את ראשי במהירות וזכיתי לראות אדם אנושי למדי בוהה בי בפליאה.
"אחלה אינסטינקטים" הוא החמיא וחשף את חיוכו. שיניים לבנות ישרות נגלו אליי, כשהן מנצנצות בלובן בלתי-טבעי.
סרקתי אותו בעניי והסרתי את משקפיי השמש שלי. רק כשראיתי את מבטו ההמום נזכרתי. עניים סגולות נחשבות כדבר נדיר בקרב בני האדם נורמיים.
"בת כמה את שאת נוסעת לבד?" שאל הבחור. הוא לא נער, חשבתי לאחר סריקה נוספת. בטח עבר את גיל השמונה עשרה. אולי הוא בן תשע עשרה, ספק עשרים.
"שבע עשרה" התנערתי והתשובה נורתה מפי במהירות.
ציפיתי שיגיד "את לא קצת צעירה מכדי לנסוע לבד?" אבל מהשתיקה שלו הסקתי שאנחנו בני אותו גיל, אם הוא לא אומר שום דבר.
"ואתה?" שאלתי, נשענת לאחורנית ביתר נוחות. נכון שדיווחו לי שאסור לי ליצור קשרים עם בני אנוש מהעידן הנוכחי, אבל שיחות קלילות לא מעידות על שום דבר.
"תשע עשרה" אמר וחשף שוב את חיוכו. פלא למה הוא לא אמר שום דבר על גילי?
"איך זה שהשער שלך שחור כל כך?" שאל הבחור ובהה בשערי כמהופנט. הוא צדק במה שאמר, הייתי מרוצה. שערי הכהה עורר התפעלות רבה בקרב בני העידן הנוכחי, שלא כמו חבריי הסנוביים והאדישים. אהבתי את תשומת הלב שהסקתי מצבע שערי הנדיר, שהיה כה שחור, כה כהה. השער שלי משך אליי המון תשומת לב, נתן לי לעמוד במרכז הבמה.
"לעולם לא אדע" אמרתי ומשכתי בכתפיי, שחיוך משועשע מוצא את דרכו לפניי.
"אני ג'ק, אגב" אמר, כשהוא מושיט לי את ידו.
"אני לין" עניתי בביטחון, כשאני נוטשת לחלוטין את שמי, בר, ומעבירה את זהותי לשמי החדש, לין.
"לאן את טסה, אם אפשר לשאול?" חקר ג'ק כשידיו נמתחות לאחור ובוחשות בשערו הבלונדיני.
"היעד שלי הוא...לדינסטיקטיניה"
"איפה שנמצא בניין האמפר-ליוסט-טייט?" שאל ג'ק כשהוא בוהה בי בפליאה.
"חשבתי שלא כולם מכירים את הבניין הזה"
"אני חוקר. שמעתי עליו רבות. למה לך להגיע למקום כזה?"
היססתי, אבל אז נזכרתי מיד בסיפור הכיסויי שהמהפכנים דרשו מימני לשנן.
"ההורים שלי נהרגו" השבתי בקול רועד שמנסה להישמע אדיש, כשאני משפילה את עניי כלפי מטה ומנגבת דמעה דמיונית שנצצה בעניי. אני פשוט שחקנית מעולה!
"אהה.." מלמל ג'ק במבוכה ובהה בי. "אני מצטער"
יד הונחה על כתפי וגרמה לי להירתע מהמגע המשונה. ידו לא הייתה כמו ידיהם של המהפכנים, שחשמל סטטי צורב את כתפייך וקור עוטף את גופך בתחושת גועל נוראית. היד הזו הייתה נעימה, משום מה, וחיממה את כתפיי הרועדות. לעולם לא אלבש סריגים דקים כאלו שוב.
"ואו, את ממש קרה!" אמר ושלח את ידו, כשהוא משפשף אותה בפניו.
"כן..טיפה קר לי" הודתי ונשענתי לאחור, כשאני מותחת את ראשי אחורנית ומשעינה אותו על הריפוד הנעים. עניי השתוקקו להעצם מעצמן, אך לא הרשתי לעצמי לעשות זאת, בטח שלא אחרי שיושב כאן אדם מהעידן הנוכחי. אי-אפשר להבין מה עובר להם בראש.
דחפתי לאוזניי את האוזניות. מוזיקה קלאסית נעימה ומרגיעה השתלטה עליי וגרמה לעייפות לסגור עליי לחלוטין. נרדמתי.
*
מכה קטנה בראש גרמה לעניי להיפקח. מצאתי את עצמי שוכבת על ספה נוקשה שצבעה כהה. איש לא טרח לכסות את גופי הרועד בשמיכה.
נאנחתי בעצבנות. ידעתי מיד היכן אני. זה מה שאמור להיות ה'חדר' שלי בביצוע משימתי, ככל הנראה. לצד הספה שעליה שכבתי, מקופלת, היה מונח מפתח כסוף בוהק ופתק. התיק שלי נח לצידי רגליי. מיהרתי לפתוח אותו, והקלה עטפה אותי כשראיתי שהכל בפנים. אך משהו נוסף צד את עניי, וזה לא היה חפץ שטרחתי להניח בפנים.
נטלתי את הפיסה בידי, מספר לא מזוהה הופיע שחור על גבי לבן. הפכתי את הפתק, כשאני קוראת את השורות בשקיקה. משום מה, חיוך עלה על פניי למשמע השם. ג'ק.
חפירות:
אז...הנה הנקודה השנייה בסיפור!(נקודת מבט). אני ממש מתנצלת, רציתי להסביר, ורק סיבכתי את העלילה! אבל אני מבטיחה, בפרק הבא הכל יהיה ברור יותר..
ואו, כמה התגעגעתי לחפור! אך אסתפק במה שכתבתי, ולכן נותר לי רק להגיד, ביי!
|
;){kind=link}